פסק-דין בתיק ת"א 1463-07

בפניי תובענה כספית לתשלום סכום של 61,285 ש"ח, בטענה כי הנתבעים חייבים לתובעת תשלום הפרשי תמורה, בגין חוזה מכר של מגרש, שנחתם בין הצדדים ביום 30.4.99 (להלן: " חוזה המכר").

החוזה מתייחס למגרש בשטח של 240 מ"ר, הממוקם באשדוד (להלן: " המגרש").

אציין, כי טענת התיישנות אשר נטענה על-ידי הנתבעים, נדחתה בהחלטה מוקדמת.

טענות התובעת

התובעת והנתבעים חתמו על הסכם לרכישת המגרש, ביום 30.4.99. במעמד חתימת ההסכם, חתמו הנתבעים על התחייבות כלפי התובעת, לפיה זכויות הבנייה המוקנות על-פי חוזה המכר הינן בניית שטח עיקרי של 160 מ"ר ו- 33 מ"ר שטחי שירות. עבור כל מטר ריבוע נוסף של בנייה, מעבר לזכויות האמורות, התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת, סך השווה ל- 110$ (דולר ארה"ב). הנתבעים התחייבו לשלם את סכום התוספת, במועד בו יגישו בקשה לבנייה נוספת (להלן: " ההתחייבות").

ביום 14.2.01 קיבלו הנתבעים היתר בנייה, כששטח הבנייה הוא 251.05 מ"ר שטח עיקרי (להלן: " היתר הבנייה"). בהתאם להתחייבות, הנתבעים חייבים לשלם לתובעת סכום של 10,015.5$, בגין הבנייה הנוספת שהיא בשטח 91.05 מ"ר. 

הנתבעים לא שילמו לתובעת את הסכום האמור.

בדצמבר 03', הגיש הנתבע 1, יחד עם אחרים, תביעה נגד עיריית אשדוד, לתשלום אגרות והיטלים ובמסגרתה לא טען הנתבע כנגד ההתחייבות. כפועל יוצא מהגשת התביעה הנ"ל, הובא לידיעת התובעת בתחילת שנת 04', כי הנתבעים קיבלו היתר בנייה ומהו היקף הבנייה הכלול בו. במהלך שנת 06', התובעת פנתה לעיריית אשדוד, כדי לקבל מידע לגבי היתר הבנייה, העירייה סירבה, ולאחר פנייה, בהתאם לחוק חופש המידע, קיבלה התובעת את הנתונים. לאחר הבדיקה, עלה אצל התובעת חשד כי חתימת מנהלה על-גבי הבקשה להיתר בניה על מגרשם של הנתבעים, זויפה. אכן, התובעת טוענת, כי חתימתו של מר יגאל גיל על-גבי היתר הבנייה, מזויפת.

טוענת התובעת, כי חובה על הנתבעים לשלם לה את הפרשי התמורה בגין הבנייה הנוספת, שכן כך הם התחייבו בהתחייבות. לטענתה, הנתבעים הגישו בקשה להיתר, בה זויפה חתימת מנהל התובעת.

נטען, כי הנתבעים ידעו על חובתם לשלם את הפרשי התמורה, כאמור, וכי יש לדחות את טענתם, כי הם רומו על-ידי התובעת, כאשר זו הציגה להם מצג לפיו רכישת המגרש כוללת את כל זכויות הבנייה ואין עליהם להוסיף תשלום נוסף.

מוסיפה התובעת וטוענת, כי קיים היגיון מאחורי החיוב בתשלום הנוסף, שכן התובעת יכלה לנייד את זכויות הבנייה למקומות אחרים, ולכן אותן הזכויות הן בעלות ערך כלכלי.

טענות הנתבעים

טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את התובענה בשל העדר עילה, שכן בעת חתימתם על חוזה המכר, נמכרו להם מלוא זכויותיה של התובעת במגרש, הכוללות גם את כל זכויות הבנייה שעל המגרש, על-פי תוכנית בניין העיר המאושרת, נכון למועד עריכת החוזה. לעניין זה, מפנים הנתבעים לסעיף 2 לחוזה המכר.

לטענתם, ההתחייבות הינה בלתי חוקית, שכן משמעותה היא, שהתובעת מכרה להם את אותו המגרש פעמיים. מוסיפים הם וטוענים, כי התובעת יצרה מצג שווא והטעתה אותם, או רימתה אותם, כאשר הציגה מצג מטעה, לפיו אחוזי הבנייה במגרש הינם 160 מ"ר, בעוד שעל-פי התב"ע המאושרת, הזכויות היו 296.98 מ"ר.

טוענים הנתבעים, כי הטענה בדבר האפשרות לנייד את הזכויות לא עלתה בכתב התביעה, והופיעה רק במהלך עדות המנהל מטעם התובעת, ולכן אין להיזקק לה.

כן נטען, כי אין לקבל לטענת הזיוף, שנטענה בהתייחס לחתימתו של מנהל התובעת, שכן טענה זו הועלתה לראשונה לאחר הגשת התביעה.

מוסיפים הנתבעים וטוענים שיש לדחות את הטענה, כי אי הצגת המסמך המקורי של הבקשה להיתר, פועלת לרעת הנתבעים, שכן גם טענה זו נטענה לראשונה בפרשת ההוכחות.

דיון והכרעה

הצדדים טענו ארוכות לעניין המועד שבו נודע למנהל התובעת על כך שהנתבעים הגישו בקשה להיתר בנייה בשטח של כ-251 מ"ר . בין אם הדבר נודע למנהל הנתבעת בשנת 2004, כאשר הוגשה התובענה הכספית האחרת על ידי הנתבע 1 ואחרים, ובין אם נודע לו הדבר בשנת 2006, בעקבות קבלת המסמכים לאחר הפנייה לפי חוק חופש המידע לעיריית אשדוד, הרי משניתנה החלטתי הדוחה את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים, הרי אין כלל צורך להכריע בשאלה מתי נודע לתובעת על הגשת בקשה להיתר בנייה ובדבר היקפה של הבנייה שהתבקשה. על כן, לא אדון ולא אכריע בשאלה האמורה.